מעדני עמית 2.13

מעדני עמית

הסיפור שלי: מגיל צעיר אני חובב בישול ואפייה. אני זוכר את עצמי כילד מעלעל בספרי הבישול של אמא שלי, מחפש מתכונים וחידושים, ומביט בעינים כלות בתמונות צבעוניות ומגרות. בגיל צעיר, קורא דרך קבע את מדורי הבישול וגוזר גזירי עיתון ממוספי סוף השבוע בימי טרום האינטרנט. אפילו בחדר ההמתנה של רופא השיניים, רגע לפני, מסתכל על עוד מתכון ועוד חידוש בעיתוני לאישה. כן, משעשע.
בקיצור, בזמן שילדים "נורמלים" היו עסוקים במשחקים וצפו בערוץ האחד והיחיד שהיה כשאנחנו היינו ילדים, אני הייתי נעמד במטבח ליד אימי, ועוזר לה בבישולים. ואימי בחוכמתה היתה משתפת, מלמדת, נותנת לקצוץ, לערבב, לתבל. ממש כמו שאני עושה היום עם בתי הקטנה.
מזכרונות ילדותי, אני זוכר את הפיצה שהכנתי לילדי השכונה באחד מימי הקיץ החמים של החופש הגדול, עם רוטב סודי שפיתחתי משמונה רכיבים, ואת הסנדוויצ'ים המפנקים שהייתי מכין להורים ולאחים לארוחת ערב (לפני שסנדוויצי'ים ופינוקים היו מושגים מעולם בתי הקפה וכרטיסי האשראי). בהתחלה הקפדתי על חיתוך דק ומדוייק ועל אסתטיקה השואפת לשלמות, עד כדי כך, שהבדיחה שרצה במשפחה המורחבת היתה שכדי לאכול ארוחת ערב צריך לבקש ממני להתחיל להכין בצהריים. מאז כמובן השתפרתי במהירות, בדיווק ובגיוון, וצברתי קילומטראז' מרשים של בישול והכנת ארוחות.
בצבא כמובן הלכתי לאן שאפשר לתרום, ונהייתי חייל קרבי, אבל בתורנויות המטבח ובעיקר במוצבים יצא לי לבשל בישול המוני להנאתם של חיילים רעבים. כשאני מתייצב למילואים, זוכרים לי עד היום את החומוס שהייתי מכין ומביא ביום ראשון, להמתיק קצת את שביזות יום א'. בפלוגה מוניתי באופן לא רשמי למש"ק סנדוויצ'ים פלוגתי שמכין סנדוויצ'ים להפסקות בימי הטיפולים של הטנקים. ניחוחות מפק"ל קפה מושקע ושקשוקה בחורף במוצב בלבנון ועוד חוויות שעבר מי שיצא לו לעשות שירות קרבי הארד קור.
בגיל של אחרי הצבא התלבטתי קשות בין ללכת אחר הלב והידיים, לבין ללכת אחר הראש, וכמעט הלכתי ללמוד בתדמור שנמצא בהרצליה שני מטר מאיתנו, ואפילו בדקתי לימודים בבתי ספר עיליים לבישול בארופה. מכיוון שגם הראש שלי מתפקד לא רע, הלכתי לבסוף למסלול המקובל- הישר לאוניברסיטה. המסלול הרחיק אותי מהאהבה הראשונית למזון, ומדי פעם היו לי מפגשים אקראיים עם התחום בעבודות סטודנטים, במסעדות וכדומה.
עם השנים האהבה שלי לאוכל ולבישול לא דעכה. אדם שאוהב בישול זה אדם שבזמן הריצה על ההליכון צופה בתוכנית בישול באחד הערוצים (ואחר כך רץ לטרוף ארוחה משביעה...). למזלי עד היום ספורט ואכילה מצליחים איכשהו לאזן את עצמם. בתור אחד שאוהב לבשל ולנסות מתכונים חדשים ומטבחים רחוקים, אני מרבה לארח ולהזמין לארוחות שישי ושבת, ונהנה לקצור שבחים ומחמאות, וגם להכין "משלוח" ממה שנשאר.
עם השנים, ואחרי נסיונות של מטבחים מגוונים (איטלקי, סיני, הודי ועוד) חזרתי למקורות – מטבח עם דגש על טעמי המזרח ובישול עיראקי מהבית. בחיפוש אחר המתכונים הטובים ביותר בתחומם, נסעתי לדודות ולדודים, שלימדו אותי את סודות המטבח ורזי הבישול. במסע ברחבי הארץ שמתי את ידי על המתכון המשפחתי של "הבצק של רוחמה" ז"ל, מתכון נדיר שמשמש בסיס למאפים ופוקאצ'ות ריחניות, למדתי טוויסטים של קובה ירושלמית, והלכות הכנה של קובה עיראקית לפי הזכרונות של הדודה מירה שהגיעה משם. ליקטתי שלל עצות ומתכונים של בני משפחה וקרובי משפחה ששמחו ללמד, להנחות ולעזור.
היום המטבח הביתי שלנו זה עבודת צוות. יוליה אשתי מפליאה בעבודה של מילוי וכדרור וכל דבר שדורש דיוק, ואני נותן את הטאצ' של הבישול האפייה והתיבול.